<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן ש"ג</h1>
<h2>דף מו:</h2>
שאלת סירכא היוצאת מן האונה והאומא ביחד לדופן תהיה רוב הסירכא נסרכת באונא מהו, לפי שיש כאן מתיר כל זמן שרוב הסירכא נסרכת באונא דהולכין אחר רוב הסירכא והשני אומר שאין הולכין בזה אחר הרוב אלא כל זמן שיש סירכא באומא הרי זו טרפה, ועוד שכבר נהגו כאן איסור בדבר והיאך נתיר בלא ראיה גמורה. תשובה תחלת כל דבר יש לכם לדעת כי שני טעמים נאמרו באיסור הסירכות, האחד יש כמה מגדולי הראשונים ז"ל שאמרו שהטעם לפי שאין סירכא בלא נקב וכל שנסרכה ודאי נקבה ואף על פי שהסירכא סותמתה אינו מועיל דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום [מ"ז ע"ב]. ויש מן הראשונים שאמרו דיש סירכא בלא נקב ולא אסרו ריאה סרוכה אלא מפני שהריאה מתנשמת ונופחת ומתוך כך מושכת אילך ואילך ועורה רך ועתידה לינקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי. ומעתה צא ולמד שהמתיר בענין זה שאמרת אינו אלא טועה דלדעת אומר אין סירכא בלא נקב הרי האומא הזו כנקובה אלא שהסירכא סותמתה והרי זה כקרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינה כלום ולא התירו מקום חתוכא דאוני אלא מפני שהיא עומדת במצר ובין הקרום ודוחק הדופן הוא סותם יפה. ולדברי האומר שיש סירכא בלא נקב גם כן לא התירו אלא במקום רביעתא מפני שמתוך הדחק אין האונא זזה ונמשכת אילך ואילך ואינה יכולה להתפרק אבל בשאר המקומות שהן עומדין במרחב כשהאומא מתנשמת היא מושכת ובמשיכתה תתפרק ותנקב והרי היא כנקובה מעתה, על כן אל תשמעו אל דברי המתיר ההוא שאין ממש בדבריו.
